שלוש שניות של נצח
סיפור על אהבה
מאת: רן בנימין (מערכת)
צילום: אהוד ויזר
1.

הוא ישב לו באוטובוס בדרך הביתה, עוד יום ארוך שהסתיים לו על קו 4.
צפיפות איומה וריחות של סוף יום מילאו את חלל האוטובוס, הצינה של חודש פברואר קר במיוחד פשטה בעוז לעצמותיהם של האנשים שחיפשו מפלט מתחושת המחנק כשפתחו את החלונות לרכוש להם מנת חמצן טרייה מצחנת הלאות.
בעודו מפרפר בין מצב ערות למצב שינה הוא נאבק על שארית מקומו על הספסל שנגזל בדרך קבע על ידי הזקנה שיושבת לצידו, סליה עמוסים לעייפה ואף נראה כאילו שקית העגבניות המבצבצת מבעד לעגלת הקניות עומדת לשפוך תכולתה לכל עבר ובמיוחד לעברו.
לפתע, כמו משום מקום הגיחה מולו נערה, דמותה טושטשה קלות מבעד לעייפותו המתגברת ולנוכח החמצן הדליל והמחניק שפזר ברחבי האוטובוס והפך את נוסעיו לזומבים משועבדים, לנוסעי דמה על גבי רכבת הכלום האינסופי, בובות על חוטים שמבצעות את תפקידן במסירות מופלאה ובדייקנות מושלמת, לחזור הביתה מהעבודה.
אותה הבחורה שהעירה אותו ממצב התרדמת שנפלה עליו, את רפרוף העיניים המתפתל, את ההכרה שהדרך מתקצרת ואתה מגיע ליעדך בקרוב, ניגשה אליו ובעיניים נטולות פחד ורוויות תמיהה, מיקדה מבטה ובקול ענוג ומלטף שנדמה כאילו הקיץ מתים מתרדמתם האינסופית, ספק אמרה ספק לחשה מתק על שפתיה ובקול חרישי כל מיתרי קולה התמתחו לכבודה וביצעו את שנפקד עליהם, השפתיים רחשו חיים והשתחוו עבורה, קולה הפיק מרגליות והצליל שבקע, שינה את חייו של הבחור שיושב מולה, היא הסתכלה אליו ואמרה: "אילן"?!

2.

מחזור חיים שלם כאילו התרחש, ניצוץ חיים קטן הוקם לכדי ממלכה מפוארת עד קץ הדורות, חייו נכתבו אודותיה, כולו היה כשבר כלי קטן למראה הענוג.
איבריו נמתחו בדייקנות שוויצרית ובתאום מושלם, סערת חושים ערפלה את הכרתו ונדמה היה כאילו נתון הוא להרפתקה אשר הוא אינו היה חלק בה, אלא רק דמות משנה, סטטיסט, ניצב זוטר בין ים של מחפשים.
בשלושת השניות הראשונות בהן נותר קפוא על הספסל המציאות נותרה קפואה, העבר נמהל בעתיד, הווה חדש נכתב אל מול עיניו.
היא עמדה מולו והוא ידע מה להגיד, שנים שתכנן את הרגע, ידע שהוא יבוא, שינן בקול את כתביו, בכה על גוויליו שקמלו להם עם השנים, כמה חיכה לרגע, חש שהיא שם, ידע שהיא תגיע יום אחד, בזמן הנכון, ברגע האמיתי, הכל עד אותו הרגע היה ריק וחסר בלעדיה, הוא הרגיש כלה תחת עומס הפתרון, נבואתו קרמה לה עור וגידים, ידע הוא כי הגיעה עלייתו אל המלכות הפרטית שטווה לו עם הזמן, ליבו ידע כי הוא ניצב כרגע מול פסגת מעוז חפצו.
ניכר עליו כי הוא עבר לא מעט בחייו, ובכל זאת צמרמורת מקפיאה של פלדה פשטה בעורקיו כשהביט בה, ליבו הטיח מחאתו על שרירי החזה, גופו מלמל תפילת תודה של אדרנלין והרגיש הוא שהגיע הזמן.
נעמד הוא על מלוא קומתו והביט אל זוג עיניה המרצדות, אור קסם ואויר נגוהות בצבץ מבין שפתיה הנרגשות, גם היא רעדה בחיל.
את ידה השמאלית הוא חפן ברכות והריח מבעד למסך הרגשות שיכר בתום את בטנו, דממה השתררה באוטובוס, כל הנוסעים התקבצו מסביבם וראו איך שבידו השנייה הוא מערסל את שיערה בלאט וזועק לה מילות חרש, מתוך כוחו האחרון, זחוח למראה הילתה המבשם ודמעה נקווית בעינו מבשרת הסכמה, מפשיטה את העוצמה למימדים אחרים ,לא נתפשים, גאוניים.
ובנאקת כאב חרישית, חורצת את הדממה, מפלחת בה את ייסוריו שפשטו כתעוקה רבה בכל החלל, נשמעת מילה אחת ויחידה, שמה הבתולי הסתלסל על בדל שפתיו: "נורית"?!

3.

פעמים אחדות יודע בימיו אדם לבטח מה הוא עושה ברגע זה, האם הוא רק פיון קוסמי במערכת שלמה של תבניות או שמא הוא יוצר את התהוותו בעצם קיומו.
לא כך היה הפעם, המשחק השמימי שנארג ביד אמן מלמעלה, הוביל אותם למציאות חסרת חושים, לאורגזמה של בחירות רגעיות שמובילות רק לכיוון אחד ידוע מראש, סוף הסיפור כבר כתוב, תפקידם היה רק לכתוב את המחזה.
הריקוד האצילי שהחל והשתרר בתוך תוכם איים להימלט החוצה, אל המרחבים הלא מוסכמים, להתפשט אל ההכרה המעורפלת, לחרוך את המציאות הפרומה ממילא, אך היא בשלה, מובילה אותו אל מחוזות נפלאים אחרים ,חוצה ומפלחת את דמיונו אל פרי אחר, בשל יותר, קורץ יותר, קסם בינה שלא נראה כמותו, התמכרות אהבהבים מחשמלת.
שוב הוא שאף את ניחוח הנעורים שהתפשט בו, חש את נחילי דמו הזורם באון בתוך ורידיו ועצם את עיניו.
אין הוא ראה אותה מעולם אך חש כאילו ליוותה היא אותו כל חייו, ידע כי מתמסר הוא לרצונה לעד ואין לו שום דרך לחזור אחורה, אין הוא רצה בכך, הפריחה שהניצה מתוכו קסמה לו מכל ודומה היה שעוקב אחרי חיקה המלכותי.
תמיד תהה לעצמו אם יכיר אותה, אם יראה את דמותה אי פעם, היזכור את הזייתה את הילוכי דמותה הערלה בחזיונותיו, איך שבלילות היא ריקדה מולו כאש וכלבנים מלובנות, שיחקה ברגשותיו, הדהדה במוחו בין מציאות לחלום.
הצמרמורת שפשטה וליטפה את עורו הרך הייתה כמעוף פרפרים בפעם הראשונה, כהילוכו הראשון של גור עופרים כשעזב את חלב אימו.
עתה הוא לבד במערכה, ניצב הוא מול אלפי אורות הזרקורים, יוקד תודה מתוך שירתו, תוגתו הייתה מהפנטת, נשבה הוא בחבליו שהוא עצמו התקין שנים כה רבות.
צריך את אהבתה המתמסרת פסע עוד צעד אחרון לעברה והיא ידעה שהוא אינו מכיר אותה וגם היא לא הכירה או ראתה אותה מעולם אך היא ידעה שזה הוא למרות שלא קראו לו מעולם אילן.
סליל מצוקתו הגיע למלוא סיבובו ושוב ידע הוא לאהוב.

4.

שלוש שניות של נצח הן בדיוק הזמן להיפרד לשלום.
אילן נפל על הרצפה ומת במקום, בן תשעים ושמונה היה במותו, שמונים שנה יותר מדי, עד שבאה נורית.
כל ערוצי התוכן
תרבותצרכנות
אקטואליהספורט
חברהביקורת
עשרת ה...תמונת השבוע
יחסים

עוד ביחסים

"ודבק באשתו והיו לבשר אחד".
מה משמעות של דבק באשתו?
(ציונה טאקר Siona Thacker)
להמשך הכתבה
 
החשבתם מה ילד מרגיש
קולם של ילדינו לא נשמע
(חנוך)
להמשך הכתבה
 
 
עוד כתבות של רן בנימין
הו שאנז אליזה
על מצוקת הדיור בת"א הודות לצרפתים עם כסף מיותר
(עירוני)
להמשך הכתבה
 
מיומנו של ירושלמי מאוכזב
אומרים שאויר הרים צלול כיין, אז למה אני נחנק? רן בנימין מתקשה לבחור בין ירושלים למאהבת, תל אביב
(עירוני)
להמשך הכתבה
 
ציון כתבה ממוצע: 3.89     ינואר 2007
דרג כתבה:
תגובות הגולשים
חזרה למדור