געגועיי לשנות התשעים היפות
הזוהר, הכמיהה לכסף, להצלחה וכמובן לפופולריות השתלטה על העולם. ראו דוגמת הקליפ הדש של אבריל לאבין בMTV. דניאל רודשטיין מסביר.
מאת: דניאל רודשטיין (מערכת)
אחד הנושאים שמאז ומעולם ריתקו אותי הוא קליפים. סרטוני מוסיקה. עם הגעתם של הכבלים הרגשתי שאני "גודל" יחד עם האמנים בערוץ האהוב עלי בזמנו, MTV. באמת, קחו ילד משועמם, חברו אליו מספר אינסופי של שירים מוסרטים וראו איך ימים שלמים נשרפים (יותר נכון עשור שלם) מבלי שהילד מרגיש. בכלל, לא אתפלא אם מחקרים יוכיחו את הטלוויזיה כבייביסיטר טוב יותר מבן-אדם – אבל זה כבר לכתבה אחרת.

מה שאהבתי בערוץ MTV היא העובדה שכל אמן/להקה/במאי/מפיק ידעו להבדיל את הקליפ שלהם מכל השאר. בעוד שטייק דאת' היו מצטלמים חצי ערומים, מחייכים ומתחילים עם בנות, להקת סווייד היו רוקדים עם חזירים על רקע וילונות בצבע בורדו גס. ד"ר דרה? מקפיץ מכוניות. גאנז אנד רוזס? אין סיכוי שתראה אותם בלי כלי נגינה, אולי את אקסל רוז – וגם, לרוב הוא היה צמוד למיקרופון. ההרכב 'אקווה' היה ידוע כלהקה של שחקנים מוצלחים... ניתן גם היה לראות מקרים של הרכבים שנשארו עם אותו במאי שנים על גבי שנים (מאסיב אטאק, אליס דיג'יי) או כאלה שלא הפסיקו להחליף, למשל U2, שפעם היו "משחקים" בקליפ, פעם מנגנים, פעם סתם בוהים במצלמה וכו'. הייתה אג'נדה. היה מעניין לדעת מה יהיה הקליפ הבא. כל קליפ היה נותן ערך מוסף, בכל אחד היית מוצא דבר שאליו היית מתחבר. אהבתי במיוחד את הנועזים שהיו עושים קליפים "נחותים" או "דוחים" במיוחד כדי שייצרבו בראש של הצופה זמן רב (זוכרים את 'בלק הול סאן' של סאונדגרדן?).

בכרונולוגיה מפתיעה, עם סוף העשור נכנסתי לתקופת בחינות הבגרות – והופ! לטירונות. מאז ואילך איבדתי קשר עם הערוץ וזה תמיד חרה לי. אמרתי לעצמי: "וואו, הולך להיות לי חור שחור גדול של הבנה במוסיקה בשלוש שנים הקרובות..." וכך אט-אט הקשר הפך חלש מאוד עם השנים. גם כשראיתי את הערוץ מדי פעם שמתי לב שרוב הפינות בערוץ מוקדשות למוסיקה עכשווית ואין עדנה לעשור שהרגע נגמר (שלא נדבר על שנות השמונים ודרומה... מזל שיש בבית VH1). בנוסף, גיליתי שהקליפים החלו להיראות זהים עם הזמן: עלייתן של להקות הפופ האמריקאיות (בריטני ספירס, ג'סיקה סימפסון, כריסטינה אגילרה) מצד אחד, ריבוי להקות הבנים ו/או הבנות מצד אחר (ווסטלייף, בלו, פוסיקט דולז) ופתיחת ערוץ MTV BASE (שם כל קליפ דומה למשנהו: יש מסיבה מטורפת בוילה ענקית אי-שם בארה"ב או לחלופין כולם יוצאים ממכוניות שחורות מדליקות והולכים לרקוד במועדון מקפיץ) בצד שלישי גרמו לטלוויזיה שלנו להיראות שבלונית למדי בהקשר מוסיקלי. יצויין הערוץ MTV2 לטובה, ששמר על צביונו מיום עלייתו לאוויר ועד לימים אלו ממש: אלטרנטיבי – גם במוסיקה, גם בקליפים.

ועם זאת, היו הפתעות לא קטנות בדרך שהעלו לי חיוך קטן על הפנים – איזה קליפ שערורייתי, הופעה הזויה או בימוי ייחודי שגרמו למקלט הטלוויזיה שלי ושלכם להרגיש קצת מיוחד, לא כאילו שמו קליפ אחד בלבד ולחצו על כפתור הREPEAT. דוגמאות? הקליפ השערורייתי של ג'ורג' מייקל, OUTSIDE, הקליפים העצובים של להקת טראביסאו הקליפ הראשון של אבריל לבין, COMPLICATED. בוא נתעכב עליו קצת: קליפ לא מושקע, שניים-שלושה לוקיישנים, חברי הלהקה רוכבים על סקייטבורדים מאחורי הבית, או סתם מסתובבים בקניון ועושים שטויות, אבריל עצמה לבושה בבגדים מדליקים ולא אופנתיים ובכלל נראה שהם צילמו את כל הקלים בכמה שעות וזהו. מהפעם הראשונה שראיתי את הקליפ הזה אהבתי אותו; בנוף כל הסרטונים השבלוניים של כוסית מחייכת למלצמה וחושפת טפח או שניים כאשר איזה בחור לא קשור נמרח עליה. סימנתי V על אבריל לאבין, "איזה יופי, סוף סוף מישהו בועטת, לא סתם כוסית במיני", אמרתי. זכורה לי גם תקופה יפה של אותה זמרת קנדית שנתפסה כאמנית לא פומפוזית שעושה קליפים פשוטים, לא מגלומניים, עם טעם אחר, מלנכולי משהו (זוכרים את IM WITH YOU? כמה משכנע...)

ואז באה הפצצה. השבוע ראיתי את הקליפ החדש של אבריל לאבין והוא פשוט אכזב אותי, ממש דיכא אותי. לא האמנתי למראה עיני – אבריל מופיעה בקליפ בתפקיד כפול, רוקדת עם קבוצת מעודדות, נמרחת על בחור... כמו-כן הקליפ המושקע הזה (שכולל מספר לוקיישנים גדול, לקח כמה ימים טובים ותקציב מכובד) רווי בצילומי תקריב שלה, שם רואים עבודה מכובדת של איפור כבד ועבודת עריכת צבע לא קטנה. במילים אחרות: בריטני ספירס באשפוז? לא נורא, אבריל לאבין כבר תשלים את החסר. לא להאמין, הילדה הבועטת מקנדה החליטה להיכנע לתכתיבי המיינסטרים הכה ברורים: תהיי זוהרת, תרקדי כמו צ'יר-לידר ממוצעת, תעשי עיניים לבחור... איפה אבריל לאבין שאנחנו הכרנו? האם זהו גזר דינה של כל זמרת באשר היא? האם זו הדרך להגיע אל המעריצים שלך? להיות מישהי אחרת אשר הפוכה 180 מעלות ממי שאת בעצמך הצגת בעבר? למה? כן, אנחנו יודעים על נפלאות הטכנולוגיה שיכולה להפוך את בטי המכוערת לכוסית-על, אבל האם את באמת צריכה את זה? מילא מדונה, שעברה את מחסום גיל ה-40 ורצוי שיעבור עליה סט איפור בטרם תחייך מול המצלמה, אבל את?

ואגב מדונה, בימים היפים שלה מדונה לא התביישה לעשות קליפים אמנתיים מאוד שנראו הכי רחוק ממיינסטרים סטייל שנות ה-90 ('ארוטיקה', 'ווייטינג' ואפילו 'מיוזיק'). לעומתה אבריל לאבין נראית כמו סתם עוד זמרת שהייתה יכולה להיות תשובה אלטרנטיבית לכל הפופ המגעיל והדביק הזה אבל נכנעה בשעת ה-ש' למנהלים שלה שהעלו אותה על מסלול הזהב של "קליפים מחרמנים, ילדותיים ולא אמנתיים בעליל". אבריל לאבין, אכזבת אותי. בחרת בדרך הקלה למכור את עצמך כעוד מוצר מיני אלפים לעומת מה שהיית יכולה להיות – אמנית מוכשרת שלא מפחדת לשווק עצמה כמישהי שונה, איכותית יותר, כמו שהיית בהתחלה. הרסת הכל. ואף מילה על השיר, אגב...
כל ערוצי התוכן
תרבותצרכנות
אקטואליהספורט
חברהביקורת
עשרת ה...תמונת השבוע
יחסים

עוד בביקורת

חג החרות שלנו
פסח תש"ע
(אתי בורשטין)
להמשך הכתבה
 
קצר רואי/ דוד בר-אור
לאורך הספר ניכר המתח בין אהבה לבין משיכה מינית, הניגוד בין הדון ז'ואן לבין הצעיר הביישן.
(ronit2003)
להמשך הכתבה
 
 
עוד כתבות של דניאל רודשטיין
יום הזכרון – אאוט. שבוע הזכרון – אין.
בעידן שבו הטכנולוגיה מאפשרת לנו להתאושש בצורה הכי מהירה מהאבל שאותו אנו "רוצים לחוש", אין ברירה אלא לבצע שינוי תודעתי כולל.
(תרבות)
להמשך הכתבה
 
חרא של נוף
נוף פסטורלי, רחוב שקט, צמחיה נאה.....ו-בום! חיתול מסריח בצד הדרך! מה זה זה?
(תמונת השבוע)
להמשך הכתבה
 
ציון כתבה ממוצע: 3.07     אפריל 2007
דרג כתבה:
תגובות הגולשים
חזרה למדור