יום הזכרון – אאוט. שבוע הזכרון – אין.
בעידן שבו הטכנולוגיה מאפשרת לנו להתאושש בצורה הכי מהירה מהאבל שאותו אנו "רוצים לחוש", אין ברירה אלא לבצע שינוי תודעתי כולל.
מאת: דניאל רודשטיין (מערכת)
כאשר היינו ילדים ברור היה לנו מה המשמעות של יום הזכרון לחללי צה"ל: מגיעים בבוקר עם חולצה לבנה, יש שיעור אחד מסכן שבו המחנכת אומרת לנו שהולכת להיות צפירה (כאילו שההורים לא סיפרו לנו, וכאילו שלא הייתה בערב לפני צפירה) ושעלינו להתייחס במלוא הרצינות והכבוד אל היום הזה, לא לעשות שטויות – וזאת, כי פרט לבודדים שבינינו איננו כלל מבינים את מעמד היום הזה. אני אישית טוען, אגב, שעד שמגיעים לצבא לא מבינים את גודל המשמעות. חזרה לבית-הספר; היום נמשך: כולנו יוצאים לחצר בית-הספר, עומדים בשמש המקפחת וממתינים לצפירה. כשהיא באה הלב קופץ, נרתע. אנו קופאים על מקומינו. טכס יום הזכרון שמגיע לאחר הצפירה והשיעורים שלאחריו עוסקים רק בזה, לא על תנ"ך, מדעים או חשבון. לפיכך, ילדים רואים את יום הזכרון כ-יום שלם שבו זוכרים את הנופלים.

אולם היום איננו ילדים. אין אנו מחוייבים (בגדול) לבוא לטכסים מיוחדים, לשמוע עוד סיפורי נופלים או אפילו ללבוש חולצות לבנות – מספיק שתי דקות לעמוד יציב, להרכין ראש ולשתוק. אני יודע שאתם יודעים שאני יודע שיש לכם עוד דברים לעשות, יום שלם לתכנן... הנה מה שעובר בראש ללא מעטים מאיתנו בזמן הצפירה: "...וואי, צפירה! זריז, זריז...אוקיי...יזכור...יזכור...אני חייב לזכור להכין לילדים אוכל, לשפץ את הכסא שהתפרק, להחליף חיתול לתינוק, לשלוח מייל דחוף... הנה תיכף הצפירה מסתיימת ואני הולך לעשות א', ב', ג'...הממממ...די ארוכה הצפירה הזו..."

ובכן, גם אני איננה טלית שכולה תכלת. גם אני אדם רציונאלי שסדר היום מונח לפניו והוא רוצה לעסוק בענייניו הפרטיים. אם כן, למה אני מציג את מה שעובר לישראלי הממוצע בראש בזמן הצפירה? כדי להצביע על התפיסה המגוכחת שאוחזת בנו כבר שנים מספר: אם אף-אחד לא מכריח אותנו לחשוב, לכאוב ולהקדיש זמן לאלו שנלחמו עבורינו (מה שנעשה במוסדות החינוך ובצה"ל) – אנחנו לא נעשה את זה לעצמינו. העידן המודרני שאופף אותנו רק עושה את העבודה קלה יותר: ריבוי ערוצים בטלוויזיה יאפשר לנו "לברוח" מכל אותם סיפורים מצולמים על מיטב בנינו שנפלו במלחמות ישראל. החופש האינטרנטי לוקח אותנו למחוזות שכלל לא קשורים ליום הזה – למשל לאתר הNBA – כדי לבדוק מה תוצאות הפלייאוף מהלילה. כאשר אנחנו נוסעים ברכב אין מחובתינו לבכות עם יהודה פוליקר בשירו 'יורם' – למה לא לשים את הדיסק החדש של נינט? אני יותר אוהב את השירים הקיטשיים שלה, זה מה שבא לי עכשיו. הרי לכם ההבדל הקטן: הילדים שלכם חשו את יום הזכרון הרבה יותר עמוק ממכם: כשהם שמעו ציטוט של אבא בוכה מעל קבר בנו הטרי אתם בדקתם בכמה עלה מדד המעו"ף, כשהם שרו התקווה אתם שמתם את הדיסק של 'הדורבנים' ותופפתם על ההגה עם הקצב. כשהם ראו אחת מילדות בית-הספר רצה בבכי אל תוך מתחם בית-הספר כי אחיה נהרג באוגוסט האחרון בלבנון והטכס הזה קשה לה – וכך הרגישו ולו בקצת, מה זה חוסר, אתם בדיוק הגעתם לקופה של הסופר הקרוב עם עגלה עמוסה לקראת המנגל של מחר.

ברצוני לספר לכם מה עשיתי אמש, ערב יום הזכרון: בשעה 19:15 יצאתי לג'וגינג ברחובות העיר. המסלול שלי עבר לא רחוק מבמת טכסים מוכרת בעיר אליה נוהרים כל שנה תושבים מהשכונות הסמוכות כדי לשיר יחד שירי אבל ולעמוד בצפירה. אני זוכר אותי הולך עם הנגן ומסתכל על אותם אנשים כאשר הם חולפים מולי והולכים לכוון מתחם הטכס – הם לא נראו עצובים; רובם צוחקים עם חבריהם, בחורה אחת לא מחקה את החיוך מפניה בעודה שולחת אסאמאס לחברה אחרת, וגם ללא הורדת האזניות (עדיין) יכולתי לשמוע נער צועק לחברו בפלאפון: "כן, חמש דקות אני מגיע. אתה כבר שם? נו, ואתה רואה את עידית? וואי איזה כוסית היא..." – דבר זה העציב אותי עוד יותר בעודי ממשיך ללכת לבד ולחשוב האם הנוער שמגיע לשם בא לכאוב עם הנופלים ומשפחותיהם או סתם לראות ולהיראות בציבור? עוד כמה מאות מטרים ואז ראיתי שהשעה כבר חמישה לשמונה. הסרתי האזניות מאוזני והמשכתי ללכת בשקט מופתי. חיכיתי בסבלנות לצפירה בעוד מסתכל על הכביש שלשמאלי והתחלתי לחשוב: "אדם אשר נוהג ברכבו ושומע דיסק – הייתכן ובכלל ישים לב אם יש צפירה?" לא עבר זמן רב עד שהצפירה פקעה. באותה שניה בדיוק הייתי סמוך לצומת עמוס מאוד. נעמדתי והסתכלתי חצי מטה חצי קדימה; מכוניות נעצרו, דלתות נפתחו ואנשים יצאו והרכינו ראש. בשניה שזה קרה אחת המכוניות עוד צפצפה למי שלפניה – למה היא לא נוסעת? הרי יש ירוק! צדיק אחד בסדום צעק לאותו נהג: "אדוני! תן כבוד לחיילים!" והלה ישר יצא ונעמד. בשלב זה לא ידעתי איזה קול יותר חזק – של הצפירה או של עשרות המנועים הרועשים שמחכים שמישהו כבר ילחץ על הגז. כאשר הצפירה דמדמה לה השגרה חזרה מהר מכצפוי, הצליל שהכי זכור לי הוא טריקת מאות דלתות בשניות מעטות, כמשל לסתימת החורים של תווי פנינו; לא רוצים לשמוע שירי אבל, לא רוצים לראות קברים טריים או להריח את דם הנופלים. רוצים להמשיך לחיות את החיים שלנו. המשכתי עומד עוד כדקה וראית איך החיים חוזרים למסלולם במהירות-שיא. זה מה שישראל יודעת לעשות הכי טוב; לא להתעמת עם הקונפליקט אלא להמשיך ללכת, להביא לרגיעה, להזרים את התנועה.

בישראל יש כאלו שאצלם יום הזכרון נמשך שנה שלמה (משפחות הנופלים), יש כאלו שאצלם יום הזכרון נמשך מספר שעות בודדות (הילדים במערכת החינוך, חיילי צה"ל וכו') וכאלו שיום הזכרון בשבילם נמשך בדיוק דקה. ממש ככה. לא להאמין כמה אנחנו עם מנותק מההסטוריה שלו. המעבר משגרת החיים הרגילה אל עבר הזכרון והאבל – וחזרה לשגרה הוא כל-כך מהיר שזה פשוט מדהים. אולי מה שעם ישראל צריך זה שבוע זכרון שלם של שירי אבל ברדיו או תכניות תיעוד בגוון של תמונות צבאיות מרצדות או אפילו תמונה קטנה של פרח דם-המכבים עם הכיתוב 'יזכור' בצד ימין של אתר 'YNET' – העיקר שתושבי המדינה יידעו, יכאבו ולא ימהרו לדפדף קדימה.
כל ערוצי התוכן
תרבותצרכנות
אקטואליהספורט
חברהביקורת
עשרת ה...תמונת השבוע
יחסים

עוד בתרבות

ביקור הגברת הזקנה
הדה בושס נחשבה כמבקרת קשוחה ונוקבת אשר לא נתנה לדבר לחמוק מבין עיניה.
(רועי אורן)
להמשך הכתבה
 
האישה והאגדה
את'ה ג'יימס הייתה זמרת נשמה גדולה אשר לצערי לא הפכה לכוכבת
(רועי אורן)
להמשך הכתבה
 
 
עוד כתבות של דניאל רודשטיין
געגועיי לשנות התשעים היפות
הזוהר, הכמיהה לכסף, להצלחה וכמובן לפופולריות השתלטה על העולם. ראו דוגמת הקליפ הדש של אבריל לאבין בMTV. דניאל רודשטיין מסביר.
(ביקורת)
להמשך הכתבה
 
אל תלכו לראות את "זרה מושלמת"
המותחן החדש ממחיש את הצורך הנואש של אולפני הקולנוע ההוליוודים למצוא רעיונות כאילו-מקוריים. ואף מילה על השחקנים...
(ביקורת)
להמשך הכתבה
 
ציון כתבה ממוצע: 4.00     אפריל 2007
דרג כתבה:
תגובות הגולשים
חזרה למדור