השדונית הירוקה שלי
יום לא רגיל בנחלת בנימין
מאת: רן בנימין (מערכת)
אם אני זוכר נכון, התעוררתי ביום שישי קצת אחרי אחת עשרה בבוקר. היו לי כמה סידורים וקניות לעשות באותו היום. החלטתי גם שאני קונה וילון לחדר, מגיעה לי קצת פרטיות מהשכנים.
בסביבות אחת, אני חושב, סיימתי את הקניות, אבל הבנתי שאת הווילון אני אוכל לקנות רק בנחלת בנימין. מסתבר שבשופרסל לא מוכרים וילונות, מי היה מאמין.

עליתי על האופניים והתחלתי בנסיעה לעבר נחלת בנימין. זה היה עוד אחד מהימים החמים של יולי בתל אביב. איכשהו זכור לי שהתעלמתי מהעובדה שזה היה ביום שישי, בהחלט לא יום מתאים להסתובב ברגיעות בין החנויות ולחפש וילון.

בכניסה, הומה ככל שתהיה, הרגשתי כאילו אני מתנתק מהעולם המלוכלך והמפוייח ומהזוהמה של אלנבי, ולצלילי נגינתה של מירי אלוני נכנסתי לתוך שוק מטורף, התקהלות מוזרה של אנשים שמוכרים את מרכולתם הייחודית לעוברים ושבים.

היה שם בליל של אנשים, אמנים, סקרנים, רעבים, משועממים, לחוצים ואני. מדהים איך שכבר כל כך הרבה פעמים הייתי שם ועדיין אני מוצא את עצמי נפעם אל מול התופעה הזאת, עשרות דוכנים ומאות אנשים משייטים בהנאה בבועת המסתור בלב ליבה של תל אביב, כמעט מכל חנות שנייה מגיחים החוצה גלילים ארוכים עטופים בבד צבעוני שאולי אחד מהם יהיה הווילון שלי.
עם פסים רחבים כחולים, דקים אדומים, עיגולים צבעוניים, או פשוט לבן, כל כך הרבה סוגים. ברקע נשמעת המולת האנשים כמו שיר, פזמון מתקתק שמתפשט באוויר, ריחו מגרה, משכר. רוב הדרך נדדתי כשיכור בין החנויות, מתחמק בעדינות מסוחרים פרסיים שמנסים לשדל אותי לקנות את הבד שעומד אצלם בחנות קצת יותר מדי זמן.

עוד כמה מטרים עמדה מולי הצומת, מפגש הדרכים של נחלת בנימין עם שוק הכרמל. אני מניח שזו ההמולה שהוציאה אותי מריכוז. נחיל האנשים הוביל אותי שמאלה לעבר רחוב אלנבי לבדוק עוד כמה חנויות שמציעות למכירה את מיטב המשי לשמלות, לא נראה לי שזה יתאים לווילון.

משם חזרתי לאותה הנקודה, ואז שמתי לב אליה. מכל הבדים שראיתי היום לא ראיתי אף בד כמו מה שהיא לבשה. היא עמדה שם על במה, גבוהה מכולם, מבטה קפוא לעבר הקהל, אבל אליי היא חייכה.
השדונית הירוקה שלי, מדי פעם היא זזה לכיוון הבחור או הילדה הקטנה שהניחה לה כסף בכובע. רציתי שהיא תזוז גם לעברי, רציתי לקחת את ידה וללכת משם, רציתי לדעת איך היא נראית מאחורי מסיכת האיפור הירוקה שהייתה לה על הפנים.

לפעמים נדמה שהזמן עומד, או שלפחות מאט לכמה רגעים. מבטינו הצטלבו והרגשתי את ליבי קורא. צמרמורת קרה ומענגת זלגה מעורפי, אנשים חלפו על פני ב"סלואו מושן" ונהיה שקט מסביב, פרט לצלילים ענוגים של נגינת צ'לו ברקע. העולם קפא כדי לאפשר לי לחוות את המבט לעוד כמה רגעים, לחוש בקצה העפעפיים את יופייה, לתת ללב לאיים לקרוע לי את החזה מהתרגשות.
עמדתי שם לעוד כמה דקות עד שהאנשים מסביב התחילו לחזור ללכת בקצב רגיל, מבטינו נפרדו והלכתי.

ידעתי שאני חייב לדבר איתה, לראות אותה שוב. החלטתי לכתוב לה פתק ולהשאיר לה בכובע. היא תדע מי אני. היא הרגישה בדיוק את מה שאני הרגשתי באותו היום.
בכל אופן חשבתי שאני אכתוב לה גם שאני הבחור שנישק אותה באוויר והלך.

כשגיליתי ביום שלישי בבוקר שהיא לא נמצאת, לא התרגשתי יותר מדי. הנחתי שהיא מגיעה רק בימי שישי, בטח ביום שלישי יש את נגנית הצ'לו, והשדונית בשישי.
גם ביום שישי היא לא הייתה שם, רק נגנית הצ'לו מיום שלישי. כבר כמעט שנתיים שאני הולך לנחלת בנימין פעמיים בשבוע, עושה את הסיבוב הרגיל, יורד עד הצומת, פונה ימינה לכיוון השוק, עולה עד אלנבי וחזור הביתה.
היו כמה פעמים שניסיתי לברר, שאלתי מוכרים, אפילו דיברתי פעם אחת עם נגנית הצ'לו. היא אמרה לי שהיא כבר הרבה שנים כאן באותה הנקודה והיא לא ראתה אף פעם שדונית ירוקה.

כבר שנתיים שלא ראיתי את השדונית הירוקה שלי. אני הולך גם מחר, יש לי הרגשה שהיא תבוא.
כל ערוצי התוכן
תרבותצרכנות
אקטואליהספורט
חברהביקורת
עשרת ה...תמונת השבוע
יחסים

עוד ביחסים

"ודבק באשתו והיו לבשר אחד".
מה משמעות של דבק באשתו?
(ציונה טאקר Siona Thacker)
להמשך הכתבה
 
החשבתם מה ילד מרגיש
קולם של ילדינו לא נשמע
(חנוך)
להמשך הכתבה
 
 
עוד כתבות של רן בנימין
הו שאנז אליזה
על מצוקת הדיור בת"א הודות לצרפתים עם כסף מיותר
(עירוני)
להמשך הכתבה
 
מיומנו של ירושלמי מאוכזב
אומרים שאויר הרים צלול כיין, אז למה אני נחנק? רן בנימין מתקשה לבחור בין ירושלים למאהבת, תל אביב
(עירוני)
להמשך הכתבה
 
ציון כתבה ממוצע: 3.20     יולי 2007
דרג כתבה:
תגובות הגולשים
חזרה למדור