רשיון נהיגה = רשיון לרצח?
האם רשיון נהיגה הכרחי להדברת הקטל בדרכים?
מאת: נעמן א. בינה
חוצפה! הכוח לשנות.
קראתי כתבה אודות החלטתו של שר התחבורה לענין נהיגתם של צעירים, בני נוער, בטרקטורונים ודומיהם ולא ידעתי אם טפשות גלומה בה או פחדנות פוליטית ואולי השתים גם יחד. טפשות – משום שברי לכל בר בי רב כי, מעשית, אין בהחלטה משום פתרון של בעיה, שהיא, עצמה, אינה נהיגה של בני נוער בכלי רכב מוטוריים אלא ענין עמוק ומרכב הרבה יותר ופחדנות פוליטית – משום שנראה לי כי זהוי הבעיה ופתרונה האמיתי מצריכים נכונות להחשף לבקורת צבורית חריפה ביותר , אשר אין ספק בלבי כי רבים, רבים ישמחו לקפוץ על עגלתה ולהטיחה בשצף קצף (וכל המרבה...) ובלבד שישמע קולם ויגיע עצם קיומם אל תודעת הקהל ויזכו למעט פרסום. צריך מידה לא מבוטלת של אומץ לב אזרחי ונחישות כדי לצאת לדרך זו. איני רוצה להתיחס, אישית, אל המחליט (הוא אינו הראשון הנכשל בענין זה ואינו גרוע מכל קודמיו) אלא אל טיב ההחלטה, התופעה והמצב הנוגעים אליה ואולי אל מדיניות התחבורה בישראל ככלל ואל הנהיגה בכלי רכב מוטוריים במסגרת זו. לענין עצם ההחלטה אומר, מיד, בראשית הדברים כי אני – לא רק שלא הייתי מחליט אותה אלא הייתי מחליט את ההיפך הגמור: הייתי משווה בין הנהוג במרבית המדינות המתקדמות והמתוקנות בעולם לבין הנהוג בישראל ומאפשר לצעירים קבלת רשיון נהיגה החל מגיל 16 ונהיגה בחברת בוגר בעל רשיון נהיגה ועבר תחבורתי תקין החל מגיל 15 ובשני תנאים: א) נקבע ע"י רופא מתאים שהנער כשיר לכך פיזית ו-ב) נקבע ע"י פסיכולוג ו/או מטפל מוסמך אחר ולאחר שעמד בבדיקה מתאימה, כפי שיקבע ע"י הרשויות, כי הינו כשיר לכך מנטאלית. מעבר לכך – הייתי מחיב הכנסת למודי תחבורה מוטורית: הן באופן תיאורטי ר"ל חוקי תעבורה, כולל תרגולם המעשי במגרשי נהיגה אזוריים מתאימים, כללי שקול דעת בכביש, כללי התנהגות בכביש במצבים משתנים, כולל תנאי מזג אויר צפויים ובלתי צפויים ועוד ועוד כיו"ב הייתי, אפילו, מכליל למודים אלה במסגדרת למודי החובה בבתי"ס תיכוניים, מכל הסוגים, ע" ח המדינה ואת העמידה בבחינות בנושאים אלה כחלק מן התנאים לקבלת תעודת בגרות או תעודת סיום ל-12 שנות למוד.

תאונות דרך היו קיימות, כנראה, מאז ומתמיד, עוד הרבה לפני עידן התחבורה המוטורית. אנשים נפלו מסוסים וממרכבות, מרכבות התנגשו, התהפכו וכיו"ב ובכל המקרים האלה, למרות שארעו במהירויות נמוכות יותר, יש להניח שנפגעו , נפצעו ואף נהרגו נוסעים וכנראה אף עוברי אורח. באופן תיאורטי עלינו להניח כי כשם שלא נמנעו מקרי תאונות דרך בעבר כן לא נוכל לבטלם כליל ולהעלימם כיום ואף בעתיד – במיוחד כאשר הגורם החי ( אדם, בהמה) הינו כה מרכזי. לא בטוח שאפילו מערכות נהיגה אוטומאטיות, ממוחשבות, תוכלנה לכך כי הלא,תהינה מתוכננות, מתוכנתות ע"י גורם אנושי, אשר לא יוכל לצפות מראש את כל האפשרויות ולהכיל את כל הבלתי צפוי. לכל היותר תוכלנה מערכות אלה להפחית את מספר מקרי התאונה באוםן מסוים ואפילו ניכר – אך לא לחלוטין.

אי אפשר, הן מוסרית/פילוסופית והן מעשית, למנוע ו/או להגביל התניידותם של בני אדם. בנסיבות המתאימות, בעיקר משמתפתח אצלם הרצון לכך - לא גבולות, לא חומות ולא כל חייץ יעמדו, בודאי לא לאורך זמן, בפני תשוקתם לנוע ולנוד. בעולם מוטורי, בחברה מוטורית אשר המוטוריות הפכה לאחד ממנחי התפתחותה העיקריים ואף באופן גיאוגרפי/ישובי ובאופן שאינו תואם, תמיד, את התפתחותה וזמינותה של תחבורה ציבורית מניעת רשות הנהיגה ע"י קיום חובת רשוי כמוה כהטלת חובת רשוי על אכל ונשימה.

כל אדם בריא בשכלו ובנפשו חרד לחייו ולבריאותו ושומר על עצמו, באופן טבעי, מפני סכנות ומקרי הפגעות, ככל יכולתו (נגד אלה שאינם בעלי בריאות שכלית ונפשית – ובמיוחד באופן זמני – ממילא אין עיצה ואין תבונה). על כן לא סביר כי אדם חסר כל כשורי ונסיון נהיגה יתחיל, לפתע פתאם, לנהוג ובכך לסכן את חייו. סביר יותר להניח כי ידאג לרכוש לעצמו כשורי נהיגה מינימאליים לפני שיאחז בהגה מכונית וינהג בה. נראה, איפוא, כי, על פני הדברים, ניתן לבטל את הצורך והחובה ברשיונות נהיגה כתנאי לנהיגה מעשית. יחד עם בטול הצורך הזה יש להעלות מאד את רף הענישה ובאופן מרתיע ביותר עד כדי קיום פחד אמיתי מפני חומרת הענש בקרב כל האוחזים בהגה. ידע כל נהג כי אם ימצא אשם בדין עלול ענשו להרוס את חייו לבלי תקנה (לחסר פס"ד מוות) בלא שקול דעת משפטי ובלא זכות ערעור ו/או הפחתה ו/או קצור. למרות בטול החובה לשאת רשיון נהיגה עדיין צריכה המדינה להוסיף ולקיים מוסד זה למען החפצים בכך. אלה, אשר נבחנו ע"י הרשות, עמדו בבחינות וקבלו אשור (רשיון נהיגה) יזכו להקלות מהקלות שונות: החל מהנחות בתשלומי בטוח וכלה בהקלות משפטיות משמעותיות (למשל – הזכות להידון ע"י בימ"ש עפ"י מערכת חוק מקלה המאפשרת, למשל, שקול דעת לשופט ו/או שהענשים הקבועים בה מופחתים ועוד כיו"ב).



חוקי התעבורה, ככל חוק אחר, אחת משתים דתם: או שהם נשמרים על ידי האזרח מעצם אישיותו, חנוכו והשקפת עולמו או שהינם נעברים על ידו, לפי נוחיותו, ברגע ובמקום שהינו סבור כי יוכל לפרוץ את הגדר בלא חשש להתפס ולשלם מחיר, הנחת היסוד שלי הינה כי כדרך שנשמרים מרבית החוקים , ע"י מרבית האזרחים, כך נשמרים גם חוקי התנועה.ר"ל שרק מעוט מן הנהגים עובר על החוק ומעטים עוד יותר הם אלה הבזים לו בעליל ונוהגים ברכבם ככל העולה על רוחם. אולם בעוד שאי שמירת החוק הכללי בד"כ אין בה כדי לסכן את הרבים סכון מידי אי שמירת חוקי התנועה יש בה משום סכון הזולת סכון חמור ומידי. אין, לעניות דעתי, מדינה בעולם, למעט מדינות משטרה, היכולה לקיים מערכת אולטימטיבית של אכיפת חוק (ואף מדינות משטרה אינן מסוגלות לכך באופן מלא) ולפיכך מתבססות מרבית מערכות החוק על ההנחה כי, יחסית, מעטים הם העוברים על החוק ובאלה מתמקד טפולן וכך הן מתקימות. חוקי התעבורה אינם שונים, מבחינה זו ולמרות הסכון הרב הגלום באי שמירתם אין מדינת ישראל מסוגלת להציף כבישיה בשוטרים, אוכפי חוק ומרתיעי עברינים. אולם ניתן , כיום, באמצעים טכנולוגיים שמחירם אינו מרקיע שחקים ואף הולך ונעשה זול יותר, להקים ולקים מערכת פקוח ואכיפת חוק בדרכים ובכך לסייע לשמירת החוק והתנהגות הנהג בכבישים. מערכת כזו שתפעל בכל מקום ובכל מצב תוכל להזעיק את רשויות האכיפה למנוע המשך התנהגות פרועה בכביש ואף תוכל להביא להעמדת עברינים לדין.

אולם בקיום מערכת הרתעה ואכיפה אין די ואף, בהיותה לבדה, אין תרומתה משמעותית דיה. פתרון משמעותי יכול להנתן רק ע"י חנוך. חנוך בענין זה משמעותו לא רק כבוד החוק בהיותו חוק אלא ובעיקר הכרתו והבנתו. לעניננו – הכרת הכביש ומערכת החוק וההתנהגות הנוהגת בו לפרטי פרטים. יש צורך להתחיל בכך - ממש כפי שאנו מכינים את ילדינו בכל שאר תחומי החיים – כבר בגן הילדים, בשיחה, בספור ובמשחק. לאורך כל שנות הלמוד בביה"ס היסודי ע"י יחוד שעורים קבועים לנושא, שאינו חשוב וחיוני פחות מהכרת השפה, המקורות הלאומיים, המתימטיקה והמדעים. יש ללמוד אותו ולתרגל ולהטמיע אותו ללא הרף. פעם למדנו מלאכה וחקלאות. המדינה חשבה זאת לנחוץ. היינו נוסעים, אחת לאיזה זמן, לחוה חקלאית, עובדים בה ומתרגלים את למודינו. כיום צריך לקחת את הילדים אל מגרשי תנועה,לבנות אותם במיוחד – הם מכשיר חנוכי מדרגה עליונה, שם יתרגלו את חוקי הדרך והכביש, יטמיעו אותם באישיותם ויתרגלו לחיות על פיהם. אין הדבר חזון מהיר בצוע. שנות דור תדרשנה לו להבשיל פרי. אלא שאם לא נתחיל בזאת בשלב כל שהוא – רצוי אתמול מאשר היום - לא נגיע לעולם. בינתים – כל האמור לעיל יכול להתבצע – דבר אחר דבר. אין צורך במהפכה מידית וחד פעמית. אולם צריך להתחיל ובכך להראות לאזרח כי המדינה אינה מטילה עליו ועליו בלבד את האחריות. לא! המדינה , כלאמר מי המפקד על ענין התחבורה מטעמה, מקדישה לנושא מחשבה רעננה ובכוונתה להקל, גם בנושא זה על חיי אזרחיה, כפי שראוי לה שתעשה גם ביתר שטחי החיים ואפילו במחיר העמסת קשיים נוספים על דרכי שלטונה. זהו זה! המדינה, כל מדינה – ומדינת היהודים על אחת כמה וכמה – חייבת לדאוג בראש ובראשונה לרווחתם ולאשרם של אזרחיה ורק אחר כך לנוחיותה היא. ואם מדינות אחרות טרם עשו כן – מה בכך? הלוא מציון תצא תורה, נאמר. הנה, אמרנו זאת.
כל ערוצי התוכן
תרבותצרכנות
אקטואליהספורט
חברהביקורת
עשרת ה...תמונת השבוע
יחסים

עוד בחברה

שימוש נרחב בנשק הנשי האולטימטיבי
פמן הינה תנועת מחאה פמיניסטית אשר נאבקת למען נושאים חברתיים שונים תוך שהיא משתמשת בנשק העירום
(רועי אורן)
להמשך הכתבה
 
שלוש הערות ליום קיץ לוהט
על הקמת שדה תעופה בינלאומי חדש,תוכנית למשיכת הפקדון הצה"לי ,ועל נערה שלקחה עצמה בידיים
(רועי אורן)
להמשך הכתבה
 
 
ציון כתבה ממוצע: 1.33     אוקטובר 2007
דרג כתבה:
תגובות הגולשים
חזרה למדור