מסיפורי אלף קארמה ולמה
אנשים טובים באמצע הדרך
מאת: מיטל הררי וקנין
חוצפה! הכוח לשנות.
בסיעתא דאדון כל התולדות

יונית מתקשרת אלי השכם בבוקר שישי כשכולה נרגשת. לאחר שסיימנו גינוני פתיחה של שיחת חברות נפש, שלא נפגשו מזה כחודשיים, ולאחר שהכנתי לי נס קפה קר עם קוביות קרח שרוסקו ללא רחמים במכתש נחושת עתיק יומין, התיישבתי על הכורסא בסלון והיא התחילה לספר "אתמול בלילה נסעתי לראשון לציון, ליומולדת של חברה מהצבא. שעה 21:30 בערב, היא בטח לא מתארת לעצמה שבשעות האלו אני כבר "נשפכת" למיטה עם הבנות". אני מאשרת. מאז שנפרדנו מחיי הרווקות ובמיוחד מאז שזכינו להיות אמהות, השעון קיבל נופך שונה לגמרי. שעה 21:00 מידמה לשעת חצות, ושעת חצות מידמה לשעה של לפנות בוקר. לצערנו, לא כל החברות שלנו הספיקו להינשא עד כה, ועל אף הפערים שהולכים ונולדים ביננו כמו הגרנד קניון באריזונה, שמרנו אמונים לטקסי היומולדת, ובמעין הסכמה בשתיקה החלטנו כי עליהם לא נוותר ויהי מה!

"הדרך הלוך היתה קלה ומהירה, ה- GPS הצדיק את קיומו, ותוך פחות ממחצית השעה כבר הייתי שם, במסיבת היומולדת. הגשתי לחברתי מתנה עטופה בנייר פרחוני, אכלתי עוגת שוקולד ושתיתי דייאט קולה. קצת שיחות חולין, קצת צחקוקים והופ. השעה כבר אחת עשרה וחצי בלילה. טרם אהפוך לדלעת, נפרדתי מכלת האירוע בנשיקות דו צדדיות, לאחרות הפרחתי נשיקה כללית גדולה באוויר, ויצאתי אל הדרך, בתוך המכונית היפנית שלי.

מה לעשות, אבל בחושך הכל נראה אחרת, ואני ממש לא אחת כזו שזוכרת את הדרך שבה נסעתי מלפני שעתיים, ובעצם, בשביל מה לזכור אם רותם אבוהב עושה את העבודה בשבילי? וכך אני נוסעת. ונוסעת. ונוסעת. לפתע אני מגלה שאני בעצם נוסעת במעגלים, וזו כבר הפעם השלישית שאני חוזרת לאותו הכביש! אז שיניתי את הדרך והגעתי לכביש סגור. שוב נסעתי עוד סיבוב ועוד סיבוב. והשעה כבר רבע אחרי חצות. אני מתחילה לזעוף ולכעוס, העצבים עולים לי, העייפות גוברת. אני חוצה את אותו הצומת כבר בפעם החמישית, ואז - ב ו ם. הכל מזדעזע.. כולי רועדת. רוטטת. אחוזת אימה יוצאת מהאוטו. מהגרמניה שנכנסה בי יוצאת גם כן אישה צעירה וזו מיד ניגשת אלי "את בסדר?" שואלת אותי ארבע פעמים רצוף. ברוך השם, בדרך פלא ועל אף עוצמת ההתנגשות לא קרה שום נזק, לא בגוף ולא בנפש. הסתכלנו שתינו על המכוניות ולא מצאנו כל פגיעה. למרות זאת, ולמען ההגינות אני מציעה למסור לה פרטים למקרה שאולי מחר היא תבחין שאכן המכונית שלה נפצעה, אבל היא, כמו נלקחה מתוך אגדת ילדים צבעונית, אומרת לי "עזבי. לא קרה כלום. בואי תני חיבוק"!!! הייתי בשוק. לא מספיק הכל קרה באשמתי, היא עוד מחבקת אותי ולא רוצה אפילו להחליף פרטים. אחרי שנרגעתי יצאתי שוב לדרך, הפעם נסעתי לפי ההסבר של המחבקת מהאגדה והגעתי הביתה בשלום".

אני המומה מהסיפור שלה, משבחת את בורא עולם ואומרת מזמור לתודה. יונית מצטרפת אלי, ואז מוסיפה בטון נלהב עוד יותר "חכי, חכי, תקשיבי לזה: בלילה, או יותר נכון במה שנותר ממנו, נזכרתי שלפני כשבועיים בת הדוד שלי הגיעה אלינו מארצות הברית, היא שהתה אצלנו כמה ימים, והשאלתי לה את האוטו. ביום השלישי, היא דפקה אותו בחניה וגרמה לנזק לא קטן, משהו בסביבות האלפייה. מה אגיד לה? מסכנה היא לבד כאן, לא עלה על דעתי לדרוש ממנה לשלם. היא לעומת זאת, נורא נלחצה ואני אמרתי לה שתעזוב את זה, לא קרה כלום".

קמתי אל המטבח והנחתי את כוס הזכוכית הריקה בתוך הכיור "פשששש. מידה כנגד מידה, או בסלנג קלוקל אך לא מבוטל "אחד על אחד".
כל ערוצי התוכן
תרבותצרכנות
אקטואליהספורט
חברהביקורת
עשרת ה...תמונת השבוע
יחסים

עוד בחברה

שימוש נרחב בנשק הנשי האולטימטיבי
פמן הינה תנועת מחאה פמיניסטית אשר נאבקת למען נושאים חברתיים שונים תוך שהיא משתמשת בנשק העירום
(רועי אורן)
להמשך הכתבה
 
שלוש הערות ליום קיץ לוהט
על הקמת שדה תעופה בינלאומי חדש,תוכנית למשיכת הפקדון הצה"לי ,ועל נערה שלקחה עצמה בידיים
(רועי אורן)
להמשך הכתבה
 
 
ציון כתבה ממוצע: 2.50     אוגוסט 2009
דרג כתבה:
תגובות הגולשים
חזרה למדור