אלבום חדש: שיר דויטש - "זה לא הולך לקרות"
זה לא הולך לקרות? אז הנה זה קרה. אלבום רוק ישראלי – לפנים!
מאת: מתי ג'י
חוצפה! הכוח לשנות.
גיטרות ותופים מתחברים טוב עם דעות, כמו גם שהרהורים על המצב יכולים להיכתב בצורות רבות, ואף לצבור פירושים רבים.
לעומת זאת, כשאותם הרהורים מוצמדים ללחנים מוצלחים, הם יודעים להפוך את עצמם לאלמנט שגם אם הוא לא לגמרי בידורי, הרי שהוא יכול לגרום לנו לאחד מהשניים: אם מדובר בצרות של מישהו אחר, אז הן ישכיחו מאתנו את הצרות שלנו. ואם מדובר בצרות זהות לשלנו? אז ניתן להזדהות. כך או כך, זה מקל עלינו... ובעזרת מנה ניכרת של הבנה של המציאות (שקצת חסרה, לאחרונה, בהמון אלבומים ישראלים), ובלי שום חברת תקליטים על הגב (ולפיכך ללא נסיון התחנפות פוטנציאלי למאזין הלא-פוטנציאלי), גיבורנו מתמודד עם מספר שאלות קיומיות שלכל אחת מהן יש מספר פתרונות אפשריים, ומן הון להון, מה שיש לנו כאן זה... בואו נקרא לו "אלבום-מצב", ואף ניתן בו כמה פרשנויות/תגובות.

אין "כוכבים קירחים" (קטע 1)? "אם אתה חושב שאפשר להצליח בלי שיער, כנראה שחסר לך קצת מוח"... נו, החברה משופעת בכאלה שמחזיקים מעצמם מומחים/יועצים. בישראל השעירה באמת מורגש חסרונם של כוכבים בעלי פחדת מבריקה, אבל בשאר העולם מסתבר שלפחות בעניין המדובר, המצב טוב יותר. לדוגמה: קצת קשה להיות חובב רוק המכבד את עצמו ולא לדעת על קיומו של רוב הלפורד, הסולן הקירח ביותר של להקת המטאל הידועה Judas Priest שהיא גם וותיקה. כוכבים קירחים, אם כן, דווקא יש בעולם... אז יש עדיין מקום לאופטימיות.

בשיר "כל יום" (קטע 2) יש את השורה "כל יום הוא רק שידור חוזר". בהשאלה, הרי שאם הכוונה היא לגל ה"רטרו", אז בהתחשב בכך שכמעט כל מה ששומעים היום הוא במובן מסויים השתקפות של העבר, האלבום הזה אינו שידור חוזר כמו שהוא מלמד אותנו כיצד עושים דברים באופן הנכון. "תנו לי זמן, אני יכול להיות כמו כולם, אם רק היה לי משהו כאן, הייתי מסוגל להיות שקרן". אבל מה? בגלל שבימים אלה בקושי קורה פה משהו אמיתי בסצינת הרוק, השורה הזו היא אמת לפנים. או שמא היא מלנכוליות-עם-קריצה: "כל יום אני פחות"? ייתכן, אבל לגבי האלבום ככלל, כל יום הוא יותר.

ב"כלבים" (קטע 3), אחחחח... הם "מייבבים כשאתה סוגר את הדלת, וצוהלים כשאתה שב". הקצב מזכיר את זה של כשכוש זנבו של כלב שמח כשהוא רואה אדם אהוב, והגיטרות מזכירות קצת יללות של אותו כלב שמח... ואם השיר לא נושך, זה כי הוא מתלטף בכם.

ב"בשעת הסערה" (קטע 4) אנו מקבלים הדגמה כיצד ניתן להיות נסער וגם להישאר במסגרת ההפקה הכייפית. "לא רואה כלום מלבד עצמי. וזה כלל לא נורא, אני מסתדר אתי". זהו, אם תרצו, מעין שיעור בשחרור קיטור. כן, ניתן להתחמם וגם לצבור רייטינג ללא פרובוקציות.

"זה לא הולך לקרות" (קטע 5) הוא אולי שיר-הנושא לפי שמו, אבל בניגוד לכותרת, מבחינת לחן ועיבוד יש בו יסודות של להיט פוטנציאלי, ולכן הבחירה למקם אותו שלא בתחילת הדיסק היתה נכונה. לפה צריך להגיע רק לאחר שמיעת הקטעים הקודמים.

השיר "מסטיק" (קטע 6) הוא למעשה, אם תרצו, פארודיה על הלהיטים שנטחנים עד אין סוף ברדיו. באמירה מסוג "נמאס לי כבר מאנשים שמתחילים לשיר את הפזמון לפני שהוא נכנס", הרעיון הוא כביר, אם כי במציאות שלנו, לא מן הנמנע שהבלתי-צפוי הוא שיקרה. והיה ו"מסטיק" הולך להיות להיט-רדיו, הרי שזוהי נבואה שמגשימה את עצמה. במילים אחרות: חכו חכו.

ב"חסר צורה" (קטע 7) אנו לומדים ש"לפעמים אתה חושב שהעולם צריך להשתנות, ולא אתה"... אבל בעצם, במובן מסויים העולם דווקא השתנה, שהרי, ללא מהפיכת האולפנים הביתיים, ששינתה בגדול את חוקי תעשיית המוסיקה... בלעדיה האלבום הזה כנראה לא היה הולך לקרות. העסק, אם כן, אינו חסר-צורה. הוא רק שינה את צורתו, ובמקרה שלנו זה לטובה.

"ידי בתוך ארנק" (קטע 10) הוא רגע אידאלי לתכנית לילה. איטיות הקצב משתלבת במהירות המחשבה, "עד שסוגרים את הדלת, והשעה מאוחרת, לבד". לתשומת לב עורכי התכניות ברדיו: השעה עדיין אינה מאוחרת מכדי לבדוק את האלבום.

בשיר "קומדיה רומנטית" (קטע 12) נשמע כאילו הגיבור שלנו מגיע למסקנה המסחרית. "לפתע, כל הקלישאות הכי מוכרות זורמות בטבעיות במשאבת הדם". "שאיפות של נצח, לא עוד נחסמות על ידי גלים של הגיון"... ובמסגרת המלכודת הקומית, האם המחשבות על ממון הכניעו את גיבורנו המרדן? כוכבי רוק רבים כבר נכנעו מזמן לממון. לא משנה שמספר השירים הכבדים והקצביים של להקת מטאל מסויימת עולה על מספר הבלדות, ברוב העולם הם כבר קוטלגו כרומנטיים/לעוסים. ובחזרה לגיבורנו: האם הוא יישבר אל מול הכסף, או שמא יחזור לקטע מס' 1 ויתחיל שוב במרד?

"העבודה על האלבום החלה בשנת 2006 והסתיימה בשנת 2010", כך מוסרים לנו בעטיפה, וכשמביאים את זה בחשבון תוך כדי האזנה, שמים לב לחלוקת התפקידים: הטקסטים בנויים מהסתכלות אישית, רגע פנימה ורגע החוצה. רגע מביט לעבר ורגע לעתיד, בעוד הלחנים וההפקה מבטאים את ההווה בתוך הקונספט הלא-רשמי... עם רגעים של התרפקות נוסטלגית לעבר, שבו 1) יצאו תקליטים רבים וטובים ו-2) היה צורך לשבת ולהקשיב בכדי להבין... וזה בעצם מה שמביא אותנו לכאן.

הרהורים אחרונים על מה שקרה, מה שיקרה ומה שהולך לקרות:
לרגעים, קולו של דויטש מזכיר במשהו את קולו של מיקיאגי מ"נוער שוליים", מה שמביא למחשבה שאילו האלבום האחרון של "נוער שוליים" (משנת 1991) היה נשמע כמו האלבום שלפנינו, ייתכן שזה מה שהיה מציל אותם מהתפרקות... אך מכיוון שאנו נמצאים בהווה, כל שנותר הוא לקוות שאלבום הבכורה של שיר דויטש לא יהיה האחרון שלו.
כל ערוצי התוכן
תרבותצרכנות
אקטואליהספורט
חברהביקורת
עשרת ה...תמונת השבוע
יחסים

עוד בתרבות

ביקור הגברת הזקנה
הדה בושס נחשבה כמבקרת קשוחה ונוקבת אשר לא נתנה לדבר לחמוק מבין עיניה.
(רועי אורן)
להמשך הכתבה
 
האישה והאגדה
את'ה ג'יימס הייתה זמרת נשמה גדולה אשר לצערי לא הפכה לכוכבת
(רועי אורן)
להמשך הכתבה
 
 
ציון כתבה ממוצע: 5.00     אפריל 2011
דרג כתבה:
תגובות הגולשים
חזרה למדור